<h1>ראבי"ה סימן קצ"ז</h1>
<h2>דף יא.</h2>
לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו. ואין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ואפי' גבוה עשרה בתים זה על גב זה. וחד הוא דלא ליקרי אבל שנים קורין, ודוקא בענין אחד, ובמדורה אפי' עשרה בני אדם אסורים לקרות. ותינוקות אפילו כולה פרשה מסדרין לאור הנר, לפי שאימת רבן עלייהו. והחזן מסדר רק ראשי פרשיות לאור הנר. וכינים מותר לפלותם ולהרגן, דאמר להו רב נחמן לבנתיה קטלן להו ואשמועינן [לי קלא] דסנוותי(ה).
<h2>דף יב.</h2>
תנא דבי ר' ישמעאל יוצא אדם בתפלין בערב שבת עם חשיכה, מפני שתדיר ממשמש בהו ומדכר דכיר. תניא [חנניא אומר חייב] אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף הילכתא רבתי לשבת.
<h2>דף יז:</h2>
וכן מלאכה שהתחיל בה מבעוד יום אפי' נגמרת בשבת שרי, והוא שנגמרה מאליה בלא מעשה, כגון הני דאיפליגו במתניתין בהם בית שמאי ובית הלל בשריית [דיו] וסממנים וכרשינין, ואונין של פשתן לתנור, ופריסת מצודת חיות ועופות ודגים, ועורות לעבדן וכלים לכובס, דכולהי בית הלל מתירים עם השמש, והילכתא כבית הלל. וכל שכן בהא דשווין שטוענין קורת בית הבד ועיגולי הגת דשרי. ופותקים מים לגינה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאה והולכת כל השבת, ומניחים מוגמר תחת הכלים ומתגמרים והולכים כל השבת כולה, ומניחים קוליר על גבי העין, איספלנית על גבי המכה ומתרפא והולך כל השבת. ואין נותנים חטים לתוך הרחים של מים, וכל שכן לרחים של בהמה, אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום, דלבית הלל אית להו שביתת כלים דאורייתא.
<h2>דף יח.</h2>
ובענין איסור השמעת קול בשבת הארכתי בחיבור זה בסוף מסכת ביצה [סימן תשצ"ד]. ורב יוסף סבירא ליה דכל מידי דעביד בכלי מעשה אסור והיכי דלא קעביד מעשה [שרי לבית הלל], ורב אסי סבירא ליה דלבית הלל בין קא עביד מעשה ובין לא קעביד מעשה שרי. ופירש רבינו חננאל דלית הילכתא כרב יוסף, דהא רבה פליג עליה ופירש הטעם מפני שמשמיעת הקול, וכוותיה מסתברא. ורבינו תם פסק כרב יוסף, דסוגיא דייקא אליביה. ולי נראה כפירוש רבינו [תם], דהך דר' אושעיא אמר רב אסי שייכא כוותיה. ומיהו אע"ג דבית הלל שרי ואע"ג דקעביד מעשה, הני מילי במידי דליכא למיחש לחתוי גחלים בשבת, אבל כל מידי דאיכא למיגזר שמא יחתה בגחלים, כגון להניח קדרה מבעוד יום בתנור או על הכירה שאינה גרופה וקטומה ואף להטמין ברמץ אסור [אפילו לבית הלל] וכן פירש רבינו שמואל (אפי' לב"ה). והני מילי כשהוא בשיל ולא בשיל, פירוש שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, אבל בשיל ושהגיע למאכל בן דרוסאי שרי לאטמוני ולשהות על גבי גחלים, כחנניה. וכן פסק רש"י הילכתא כחנניא. ואין חילוק בין השהה להטמנה. [ו]אפילו ברחא ולא שריק שרי כאיכא דאמרי, והא דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, התם בבישרא אגומרי. וכן נמי אין נותנים פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקר[מו] פניה, דדמי לבישרא אגומרי, והא דתנן [י"ט ע"ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה, משום דבני חבורה זריזין הם. ואי קידרא חייתא היא אי נמי שדא ביה גרמא חייא, דהשתא לא חזי ליה לאורתא, אפי' בשיל ולא בשיל שרי, משום דלמחר לא מחתה, שהרי יש לה שהות גדול. ולא דמי לעססיות ותורמוסין דגזרינן לחיתוי ואפילו לבית הלל, דקשים הם לבשל, כדאמרינן [ביצה כ"ה ע"ב] כתורמוס הזה ששולקים אותו שבע פעמים. והא דתניא לא ימלא נחתום חביות של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, משום דאנחיה לאתהנויי מיניה לאורתא, ודמי לבשיל ולא בשיל, דכשהפיגו צינתן אין שוין לא למזוג ולא לשתות, אבל הוחמו כפי צרכן, שראויים על ידי הדחק למזוג, אי נמי צונן גמור אין לחוש לחיתוי, דדילמא הכי שתו להו. ורוב חמין דמסכתא הוא למזיגה ולא לתבשיל, כדתניא בסוף פרק במה מדליקין [ל"ה ע"ב] ועדיין חמין מונחים על גבי כירה וקדירה מונחת על גבי כירה, שמע מינה דתרי עניני נינהו, ובכמה דוכתי [ל"ו ע"ב] נמי אמרינן חמין ותבשיל. וכפי שיטה זו כל הני דפירקין ודרב יוסף סוף פרק במה מדליקין [ל"ד ע"א] והנהו דפרק כירה כולהו כבית הלל וכחנניא, דאוקימנא סתמא דמתניתין [י"ט ע"ב] כוותיה, דאמרינן וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, וסתם קדירות רותחות הם, ויש לפרש בשיל ולא בשיל. וחנניא לא בא למעט אלא בשיל ולא בשיל, אבל חי כל שכן דשרי, כדאמרינן האי קדרה חייתא שפיר דמי, וכן ק(ד)רא חייא. ולרב אשי דשרי [דברחא ולא שריק] אוקימנא לה [למתניתין דאין צולין] בבישרא אגומרי, דקרוב הדבר לבוא לידי חיתוי, ואפילו הכי שרי כשהגיע למאכל בן דרוסאי, מכלל דרב אשי שרי אפי' דברחא ולא שריק דרך בישול בקדרה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דהאי בשיל ולא בשיל. ומדפרכינן לקמן [כ' ע"א] והא גדיא בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי שמע מינה שההיא לישנא עיקר, ושרי אפילו היכא דאיכא תרתי לרעותא דברחא ולא שריק [ו]אפי' בשיל ולא בשיל. ואפילו לדברי רבותינו הפוסקים כלישנא קמא, הא מוקמינן בהאי לישנא ה[א] דאין צולין וכו' בברחא ולא שריק, וכרב אשי קיימא לן, ואפילו הכי שרי כדי שיצולו מבעוד יום דהיינו כמאכל בן דרוסאי ואפילו ברחא ולא שריק. קצרו של דבר אפילו מחמרינן כלשון ראשון שרי בכל ענין אי בשיל רק כמאכל בן דרוסאי. ויש מרבותינו שחולקים בין השהה להטמנה, ויש מרבותינו שמתירין דוקא כשלא תיגע הקדירה לגחלים שתעמוד כעין על גבי תרכוס [של] שלש רגלים שקורין דריב[ו]ש בלשון אשכנז ושאינו טמון ברמץ. וגם (ש)יש שמעמידים [ההיא ד]קידרא חייתא שהוחמה ולא התחילה לבשל והך דעססיות כבית שמאי. [ו]אינו נראה לי, דהא במסקנא מוקמי לה כבית הלל. ואם יראה לך מקום במסכת שפליג, היינו דלא כחנניא, [ואנן כחנניא] קיימא לן. וכן קבלתי מאבא מורי שהתיר, ועל דא א[נא] סמיך. וכל שכן ללישנא בתרא דשרי נמי בשיל ולא בשיל כרב א[שי]. ולא שנא בתנור שאיסורו חמור ולא שנא בכירה, דהא מתניתין דהכא מיירי בתנור, דתנן משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה, ופרכינן עלה טעמא דבני חבורה זריזים הם הא לאו הכי לא והאמר מר גדיא בין שריק ובין לא שריק וכו', מכלל דבתנור מיירי, ואפילו הכי הלכתא כרב אשי כלישנא בתרא. והא דגרסינן בפרק כירה [ל"ז ע"א] לא שנא [אלא] על גבה אבל בתוכה אסור נראה לי ד[א]להחזיר קאי, דהא אסיקנא [ד]אסיפא קאי ובהחזרה. ואע"ג דמתניתין שלנו לשיטת חנניה [היא, לפירוש] לא יתן לא יחזיר, ואמרינן עלה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן, פירוש אבל לשהות משהינן אע"פ שאינה גרופה ושאינה קטומה, היינו דשני ליה בין תוכה לעל גבה, ומשמע דבתוכה אסור, וכן משמע נמי הלשון דחנניא דקאמר [ל"ו ע"ב] על גבי כירה, יש לפרש דלא אסיק אכתי אדעתיה דאסיפא קאי ואחזרה וכל להשהות אפילו בתוכה מותר אפילו אם אינה גרופה. והחכם יפרש על פי שיטה זו. [ו]פירוש רבינו חננאל ורבינו תם פסקו דלחנניא השהה שרי ולא הטמנה אפילו בשיל שפיר, דרב יוסף בסוף פרק במה מדליקין [ל"ד ע"א] [א]סתם קדירות בין השמשות רותחות הן קאי, והיינו בשיל. ויש שפסקו להשהות תנן, ויש שפסקו להחזיר תנן.
<h2>דף כה:</h2>
וגרסינן בפרק במה מדליקין אמר רב הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים רשות ואומר אני מצוה מאי מצוה דאמר רב יהודה אמר שמואל כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאין לו עריבה של חמין ורוחץ בהם ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוי[צ]ים ודומה למלאך ה' צבאות [וכו' נשיתי טובה זה בית המרחץ]. ותו גרסינן התם [ל"א ע"א] מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה וכו' עד אותו יום ערב שבת היה והיה הלל חופף את ראשו וכו', ובפרק אין צדין [ביצה כ"ז ע"ב] גרסינן כי הא דההוא גברא אייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא הוה יתיב וקא חייף רישיה וכו'. שמעית מהני דמצוה לרחוץ או לכל הפחות לחוף את ראשו בערב שבת ולרחוץ ידיו ורגליו בחמין וללבוש בגדי שבת מיד כר' ינאי [קי"ט ע"א], (וכן ביום טוב דגרסינן בפרק בתרא דמועד קטן) דתניא [ב"ק ל"ב ע"א] איסי בן יהודה א[ו]מר רץ חייב מפני שהוא משנה ומודה איסי בן יהודה בערב שבת בין השמשות מפני שהוא רץ ברשות אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה.
וכן בערב יום טוב [מצוה לרחוץ], דגרסינן בפרק בתרא דמועד קטן [י"ט ע"ב] הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה ומצוה נמי (גם כן) להסתפר לכבוד שבת ויום טוב, כדמוכח נמי התם. ובפרק כהן גדול [סנהדרין כ"ב ע"ב] [כהן גדול] מערב שבת לערב שבת, [ליקרא דשבת] קא עביד. ואפילו מצפרא דערב שבת מינכרא מילתא דקעביד ליקרא דשבתא, דגרסינן במסכת נזיר פרק קמא [ה' ע"א] גבי נזיר עולם ר' יוסי אמר מגלח מערב שבת לערב שבת ומסיק מאי איכא בי[ניה] לשאר אח[והי וכו'] עד דמסיק אי [נמי] לגלוחי מצפרא דמעלי שבתא דאחוה[י] מגלחין ואיהו לא מגלח עד פניא. אבל בחמישי בשבת לא הוי יקרא דשבת. ואע"ג דגרסינן בפרק מרובה [ב"ק פ"ב ע"א] גבי עשר [תקנות תקן עזרא] שיהיו מכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת, שאני התם דטריד בערב שבת לכבס, ותו דאינו לובשו עד השבת, וכדגרסינן בפרק בתרא דתענית [כ"ט ע"ב] בחמישי מותר[ים] מפני כבוד השבת למאי אילימא לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא אלא לאו לכבס ולהניח וכו'. מיהו היכא דלא אפשר לרחוץ בערב שבת כמה דמקרב לשבת טפי מעלי. [ומצוה] לחזור אחר שומים, כדאמרינן התם [ב"ק פ"ב ע"א] ושיהיו אוכלים שום בע"ש וכו' [ומרבה הזרע]. ושמעינן מינה שכל דברים המקררין הגוף וממעטים את הזרע לית ליה למיכל בשבתא. והני מילי כשאשתו עמו ואינה נדה. וכבוד שבת ויום טוב בפירות כדאמרינן בסוף פרק מי שהפך [מו"ק י"ג ע"ב] וערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג, ובפרק קמא דתענית [י"ב ע"ב] תנן נועלים את החנויות וכו' ובחמישי מותרים כל היום מפני כבוד השבת. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחוי וכו' אמרו ליה ומי עדיפת לן מינה. ר' אבא זבין בתליסר אסתרי פשיטי בישרא מתליסר טבח[י] ומשלים להו אצינרא דדשא אמר להו אשור הייא אשור הייא. ומצוה בו טפי מבשלוחו, כדאמרינן בפרק האיש מקדש [מ"א ע"א]. ר' אבוהו הוה יתיב אתכתקא דש[א]גא ומו[ש]יף נורא, רב ענן לביש גונדא דתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שבוטא, רב הונא מדליק שרגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פריס סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, ר' זירא מצתת צתותי, רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי לא מכתפינא קמייהו. יוסף מוקיר שבי וכו' עד מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא. ואמרינן עשירים שבשאר ארצות במה הם זוכים בשביל שמכבדים את השבת, ומייתי עובדא עלה. ומרוב חיבת השבת אמרינן תבשיל של שבת ריחו נודף למשמר את השבת. אמרו ליה דבי רב פפא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נשנייה אמר להו אי רגיליתו לאקדומי אחרוה אי רגיליתו לאחורי אקדמו[ה], רב ששת מותיב להו לרבנן בס[יתו]א בטולא ובקייטא בשימשא כי היכי דליקדמו הייא.
<h2>דף לו:</h2>
והיכא שיש למחרת ביום השבת עדיין גחלים לוחשות סביבות הקדירה אסור [לסלקה], מפני שמחתה ומבעיר את העליונות ומכבה את התחתונות, כדאיתא בכריתות [כ' ע"א]. וראוי להיזהר שלא יאמר לגוי לסלקה, דשבות שלא יאמר לגוי [ב]שבות שיש בו מעשה הוי, ואע"ג דמצות עונג באכילתו. ויש ספרים [שגורסים בפרק [הדר] דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים לה, [ו]אית ספרים] דגרסי התם, אי הכי זיל אימא לגוי זיל אחים. ולפי אותן הספרים נמי כיון שיכול להכין דברים אחרים מערב שבת אין להקל. ולא דמי להאי דתנן [קכ"ג ע"א] פגה שטמנה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה ר' אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והם מנערות מאליהן, ואמר רב נחמן הלכה כר' אלעזר בן תדאי דטילטול מן הצד לא שמיה טילטול, דהתם הג[ח]לים כבוים. וודאי אם השפחה גויה מסלקת מאליה שרי, דתנן [קכ"א ע"א] נכרי שבא לכבות אין אומר[ים] לו כבה ואל תכבה, פירוש אין צריך לומר לו, אע"ג דבשביל ישראל עושין המלאכה. ואם נפשך לומר ולדחות דדוקא בדליקה התירו בענין זה, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, ובאת לדמותו להא דשמואל [קכ"ב ע"ב] דאקלע לבי(ת) אבתורן אתא ההוא גוי אדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה וכו', להאי נמי לא דמי, דהתם נהנה ממלאכת האיסור שהוא הנר, והכי נמי אם בא ל[חתות] בג[ח]לים היה דומה קצת, ואפילו להא לא דמי, דאין כונת הגוי להבעירם אלא לסלק הקדירה. אבל לאסור התבשיל כשסילק הגוי והבעיר לא, דאפי' בישראל המסלק [לא] הויא מלאכה הצריכה לגופה, ואין כאן אלא איסורא דרבנן אליבא דר' שמעון. וכל שכן אם אין ידוע האמת אם יש שם ג[ח]לים לוחשות שאין למנוע את השפחה גויה מלסלק. ואם אין גחלים לוחשות בשבת בעת הסילוק אפי' ישראל מותר לסלקה, רק שיהיה לו מקום לתפוש בקדירה, ואילו היה אפשר בכוש ה[י]ה מותר כר' אלעזר בן תדאי אפי' הקדירה איננה מגולה. [ו]לא נעשה בסיס לדבר האיסור, שהרי הניחה על מנת ליטלה למחר, [והא] דאמרינן [קמ"ב ע"ב] אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור, בשלא היה דעתו ליטלם ושוב נמלך ונטלם. ויש ראיות בדבר זה, ואין להאריך.
<h2>דף לז:</h2>
ובמצטמק ויפה לו קיימא לן כר' יוחנן דשרי ולא כרב ושמואל שאסרו, ואף על גב דאמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרבי לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל וכו', פירש רבינו חננאל משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ולאו משום דהילכתא כוותיה. והא דאמרינן כללא דמילתא כל דאית ביה מיחא וכו' הכלל לדברי רב ושמואל. וכן פסק רבינו תם כר' יוחנן, דבשל סופרים הלך אחר המקיל, [והמקיל] לא הפסיד כי תלו חכמים בדבר להקל כגון במידי דקשיא ליה זיקא דלא מגלה ליה. ובפרק כירה כתב רש"י (שאינו גרוף השהוי) ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה אדחנניא סמכינן הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה דאמר הא קרמו שפיר דמי ואע"ג דלא בשיל כל צרכו ואמר רב ששת משמיה דר' יוחנן כוותיה דמתניתין משום חזרה היא דבעי גרופה אבל משום לשהות לא, וכל האמוראים שאסרו סברו לשהות תנן. עד כאן לשונו.
<h2>דף לח.</h2>
ואם שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת שרי כרבה ורב יוסף, אפי' נזכר שוב והניחה במזיד, וכן אם נעשה כדבר הזה על ידי גוי. ויש שפסקו כרב נחמן בר יצחק לאיסורא אפילו שוגג, משום דס(י)לקה לרבה ורב יוסף (בקע') בקשיא, וכן פירש רבינו חננאל, אע"ג דלא קאמר בלשון תיובתא. ואם עבר ושהה ותחלת כונתו היה לאיסור איבעיא לן אי קנסוהו רבנן או לא, וסלקא בתיקו, ואזלינן לחומרא. ורבינו חננאל פסק בה לקולא, ואין נראה לי לפרש [כן]. ורבינו אלפסי פסק אם שכח (קדירה) על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מידי שלא בשל כל צרכו אסור וכל שכן אם עבר ושהה, אבל היכא דעבר ושהה מידי דבשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו איבעיא לן ולא איפשטא וספיקא דרבנן לקולא. ולי נראה לפרש עבר ושהה אאינה גרופה וקטומה, ואזלינן לחומרא.
תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל [דברי ר' מאיר ר' יהודה] אומר בשוגג יאכל [במוצאי שבת] ובמזיד לא יאכל [עולמית ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל] במוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים, וילפינן טעמא [מ]קרא בפרק מרובה [ב"ק ע"א ע"א] ובפרק אלו נערות [כתובות ל"ד ע"א]. ופליגי רב אחא ורבינא בהא חד אמר (שבת דאוריית') מעשה שבת דאורייתא כר' יוחנן הסנדלר, וחד אמר דרבנן, דכתיב קודש היא לכם [היא קודש] ואין מעשיה קודש. ופסק רבינו אלפסי כיון דקיימא לן בהא פלוגתא כדברי המקיל ממילא לית הילכתא כר' יוחנן הסנדלר אלא כר' יהודה. ובהלכות שחיטה הרחבתי בה. גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין [חולין ט"ו ע"ב] אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קשחיט, המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.
<h2>דף לח:</h2>
ולגבי ע(י)קר הקדירה מן האש קיימא לן דמחזירין כבית הלל, והני מילי בגרופה וקטומה. וקיימא לן כרב ששת דמחזירים אפי' בשבת, לא שנא בליל שבת ולא שנא ביום [השבת], דעובדא דר' אושעיא מסייעא ליה. [ו]אפילו לכתחלה נוטלים ומחזירין, ובלבד שעודם בידו, ואז מותר אף על פי שאין דעתו להחזיר. ואם הניחם על גבי קרקע ואין דעתו להחזירם אסור, אבל דעתו להחזיר מותר, דהילכתא כאיכא דאמרי. ואם תלאן במקל או שפינן ממיחום למיחום סלקא בתיקו, ואזלינן לחומרא. אבל רבינו חננאל פסק כלישנא קמא. אם השהה או הטמין כחנניא ולמחרת כלה האש כולה הוה ליה כגרוף ונוטלים ומחזירים. וכל שכן שמותר לסמוך מחוץ לכירה, דאפילו אם ליתא לדחנניא אסקינן דשרי לסמוך. ונראה דבליל שבת אין לתת פירות לצלות בתוך הפכין שקורין בלשון אשכנז ככלי"ש כשמחממין בחורף, אע"ג שנאכלים כמות שהן חיין לא גרוע ממים ושמן, דתניא [מ' ע"א] מביא אדם קיתון של מים ומניחן כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן ר' יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה לא בשביל ש[י]בשל אלא בשביל ש[י]פשר, פירוש והפשירו לא זהו בישולו, ולבסוף אמרינן שמע מינה תלת שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה וכו'. ושוב מצאתי שפסק רבינו יב"א כדברי. ויש בו משום בישול בירקות ובתפוחים, דהא חמין אמרינן בעבודה זרה [ל"ח ע"ב] שאין ב[הם] משום בשולי גוים ואפילו הכי אסורים לחמם, וכן יין וכל דבר המשתנה טעמו כשמחממו. מיהו דבר שנתבשל כבר מערב שבת מותר לחממו בשבת, כדתנן [קמ"ח ע"ב] כל שבא בחמין מלפני השבת וכו'. גם סומכין דשרי, (ו)היינו מבעוד יום, וגם אינו חי, לא דמי לקדירה חייתא דשרי, דאותה אינה ראויה [לו בו] בלילה ולא אתי לחתויי, וגם מבעוד יום מטמ[ין] לה. וגם [ל]מחזירין לא דמי (לה), דהתם נתבשלה כבר. ומיהו אם נתנם בככל"ש מבעוד יום ונגמרים לצלות משחשיכה שרי.
בפרק כירה אמרינן אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ואם גילגל חייב חטאת, כעין קולייס האיספנין והמליח הישן שהדיחן היא גמר מלאכתן. ושמעתי מרבינו אליעזר ממיץ שהיה אומר אין בישול אחר בישול בשבת, וכדתנן בריש [פרק חבית] [קמ"ה ע"ב] כל שבא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת. וכן אין אפיה אחר אפיה בשבת, אבל יש אפיה אחר בישול ויש בישול אחר אפיה, כגון לשרות לחם ברותח, ואין אנו בקיאים אם גם בכלי שני מ[ת]בשל שהרי נחלקו חכמים בדבר לגבי תבלין ומלח, וכדתנן [פסחים מ"א ע"א] יוצאים ברקיק השרוי ובמבושל שלא [נמוח] ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי [אבל לא] במבושל [אע"פ] שלא נמוח, והלכה כר' יוסי. ולאו מילתא היא, דהא מייתי ליה בפרק כיצד מברכין [ל"ח ע"ב] ומסקינן עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא לגבי מצה דבעינן טעם מצה בפיו וליכא.
ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר, ואמרינן בתולדות אור כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בתולדות החמה, והילכתא כתנא קמא. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה, ובהא אפי' ר' יוסי מודה, כדמפרש [ל"ט ע"א] רבה ורב יוסף לטעמא. ויש מפרשים מערב שבת. ורש"י פירש בשבת, דומיא דגילגל, דאמתניתין קא מיבעיא ואמר רב יוסף חייב חטאת. והשיטה מוכחת טפי דבערב שבת קאי, ד[ל]עניני הטמנה (ו)מייתי לה בגמרא, וגם ממעשה דאנשי טבריא שפריך [ממנה] בגמרא [שם] משמע הכי, דאמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום. ואפילו הכי פריך [מינה] לרב יוסף. אבל מכל המשניות דאסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל אין לדקדק דבטלה אלא (אבל) בספק חשיכה ספק אינו חשיכה, דקתני [ל"ד ע"א] וטומנין את החמין ועלה קאי לפרושי במה טומנין ובמה אין טומנין, אבל מבעוד יום לא שמעינן אלא מהכא. ואנן כחנניא קיימא לן, כדפרישית לעיל.
<h2>דף לט:</h2>
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא אמר רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו, והלכה כרב נחמן. והני מילי הכא שהיו נמשכים אף בשבת ולכך ראוי לאסור, אבל בהטמנה קיימא לן כחנניא. ואם מותר לערב יין חם שנתחמם מערב שבת [ביין צונן פירשתי] לפנים בפרק במה טומנין.
<h2>דף קיג:</h2>
ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. מפורש בירושלמי [ספט"ו] כהדא אימיה דרב הונא כד הויא משתעיא טובא אמר לה יומא שבתא היא.
ואסור לפסוע פסיעה גסה בשבת ואף כי נוטלת אחד מחמש מאות מאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי. יש אומר לתת על גבי עיניו. ומי[הו] אי עמיץ ופתח אסור, כדמוכח בפרק שמנה שרצים [ק"ח ע"ב]. ול[דבר] הלכה או למצוה מותר לרוץ, וכן משמע בפרק [מאימתי].
<h2>דף קיז:</h2>
וחייב אדם לבצוע על שני ככרות, בלילה וגם בשחרית, דכתיב לחם משנה. ר' זירא בצע אכולה שירותיה, מחיבת שבת. אי אית ליה ריפתא דעירובא בצע עילוי דהשתא מתעביד תרתי מצות ביה, ואין כאן משום מצות חבילות.
<h2>דף קיח.</h2>
מיחייב אינש לברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו זכרהו [עד שלא בא שמריהו] מאחר שבא להשכיחהו. והכי איתא בריש פרק ב' דביצה [ט"ו ע"ב] כתיב כי חדות ה' היא מעוזכם אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר להם הקדוש ברוך הוא בניי לוו עלי וקידשו היום והאמינו בי ואני פורע. תני אבוה דרבנאי ואמרי לה אחוה דרבנאי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבת וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו. תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה טרוד לכבוד שבת מצא בהמה אחת טובה [אומר זו לשבת] ומצא אחרת יותר נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל מדה אחרת היתה בו וכל מעשיו לשם שמים ואומר ברוך ה' יום יום. תניא לדעת כי אני ה' מקדישכם אמר הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה מבקש אני ליתנה לישראל לך והודיעם. אמר ר' [יוחנן] משום ר' שמעון בן יוחי כל המצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת [שנתן להם בצנעא] שנאמר ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם, ופריך אי הכי לא ליענשו גוים עלה, ומסיק שבת אודיענהו מתן שכרה לא אודיענהו ואיכא דאמרי מתן שכרה נמי אודיענהו נשמה יתירה לא אודיענהו דאמר ריש לקיש נשמה יתירה נתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל (באדם) ערב שבת ובמוצאי שבת נטלה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. ובפרק כל כתבי אמרינן אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו וגו' והכינו לאלתר. ואע"ג דאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שלש סעודות מיהו מיחייב לקיי[ם], דתנן [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לפונדיון מארבע סאין בסלע [לן] נותנין לו פרנסת לינ[ה] שבת (ו)נותנים לו מזון שלש סעודות. אמר ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת של גוג ומגוג וכו'. וכל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים ומשאלות לבו, ויליף לה מקרא[י], במה מענגה בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין, ודכוותיה איתא בפרק מרובה [ב"ק פ"ב ע"א] רב אחא בר אשי אמר רב אפי' (ב)דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג מהו אמר רב פפא כסא דהרסנא.
<h2>דף קיח:</h2>
וכל המשמר שבת כהלכתו אפי' עבד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת [וגו'] שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחל לו. ואילמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר וגו'. אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בציפורי, פירוש טבריא עמוקה, כדאמרינן בראש השנה, וציפורי היתה גבוהה, כדאיתא בפרק בתרא דכתובות [ק"ד ע"ב], [ועוד] כי בציפורי היו מכבדים את השבת ביציאתו ובטבריא בכניסתו, וכדאמרינן בברכות [נ"ג ע"א] אמר רבי יוחנן הנכנס בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בציפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו שאינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים.
<h2>דף קיט.</h2>
רבי חנינא מעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת [שבת] המלכה ר' ינאי לבש מאני מעלי ומכסי אמר בואי כלה בואי כלה. וגרסינן בפרק אלו קשרים [קי"ג ע"ב] ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר' אלעזר אלו בגדים של שבת. וכבדתו שלא תהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ובירושלמי גרסינן אמר ר' יוחנן [וכו'] אוי ל[נו] עטיפת[נו] בשבת כעטיפת[נו] בחול. ולכך נהגו ללבוש שרגינישא בלע"ז לכסות בגדי חול, למי שאין לו להחליף, וכדאמר התם אמר רב הונא אם יש לו להחליף מחליף ואם אין לו להחליף ישלשל בגדיו.
וכן בערב יום טוב [מצוה לרחוץ], דגרסינן בפרק בתרא דמועד קטן [י"ט ע"ב] הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה ומצוה נמי (גם כן) להסתפר לכבוד שבת ויום טוב, כדמוכח נמי התם. ובפרק כהן גדול [סנהדרין כ"ב ע"ב] [כהן גדול] מערב שבת לערב שבת, [ליקרא דשבת] קא עביד. ואפילו מצפרא דערב שבת מינכרא מילתא דקעביד ליקרא דשבתא, דגרסינן במסכת נזיר פרק קמא [ה' ע"א] גבי נזיר עולם ר' יוסי אמר מגלח מערב שבת לערב שבת ומסיק מאי איכא בי[ניה] לשאר אח[והי וכו'] עד דמסיק אי [נמי] לגלוחי מצפרא דמעלי שבתא דאחוה[י] מגלחין ואיהו לא מגלח עד פניא. אבל בחמישי בשבת לא הוי יקרא דשבת. ואע"ג דגרסינן בפרק מרובה [ב"ק פ"ב ע"א] גבי עשר [תקנות תקן עזרא] שיהיו מכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת, שאני התם דטריד בערב שבת לכבס, ותו דאינו לובשו עד השבת, וכדגרסינן בפרק בתרא דתענית [כ"ט ע"ב] בחמישי מותר[ים] מפני כבוד השבת למאי אילימא לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא אלא לאו לכבס ולהניח וכו'. מיהו היכא דלא אפשר לרחוץ בערב שבת כמה דמקרב לשבת טפי מעלי. [ומצוה] לחזור אחר שומים, כדאמרינן התם [ב"ק פ"ב ע"א] ושיהיו אוכלים שום בע"ש וכו' [ומרבה הזרע]. ושמעינן מינה שכל דברים המקררין הגוף וממעטים את הזרע לית ליה למיכל בשבתא. והני מילי כשאשתו עמו ואינה נדה. וכבוד שבת ויום טוב בפירות כדאמרינן בסוף פרק מי שהפך [מו"ק י"ג ע"ב] וערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג, ובפרק קמא דתענית [י"ב ע"ב] תנן נועלים את החנויות וכו' ובחמישי מותרים כל היום מפני כבוד השבת. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחוי וכו' אמרו ליה ומי עדיפת לן מינה. ר' אבא זבין בתליסר אסתרי פשיטי בישרא מתליסר טבח[י] ומשלים להו אצינרא דדשא אמר להו אשור הייא אשור הייא. ומצוה בו טפי מבשלוחו, כדאמרינן בפרק האיש מקדש [מ"א ע"א]. ר' אבוהו הוה יתיב אתכתקא דש[א]גא ומו[ש]יף נורא, רב ענן לביש גונדא דתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שבוטא, רב הונא מדליק שרגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פריס סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, ר' זירא מצתת צתותי, רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי לא מכתפינא קמייהו. יוסף מוקיר שבי וכו' עד מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא. ואמרינן עשירים שבשאר ארצות במה הם זוכים בשביל שמכבדים את השבת, ומייתי עובדא עלה. ומרוב חיבת השבת אמרינן תבשיל של שבת ריחו נודף למשמר את השבת. אמרו ליה דבי רב פפא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נשנייה אמר להו אי רגיליתו לאקדומי אחרוה אי רגיליתו לאחורי אקדמו[ה], רב ששת מותיב להו לרבנן בס[יתו]א בטולא ובקייטא בשימשא כי היכי דליקדמו הייא.
<h2>דף קיט:</h2>
תנן בפרק אלו קשרים [קי"ג ע"א] מציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא [משבת] למוצאי שבת. וכל שכן דאי מצע להו מערב שבת לשבת דשפיר טפי, כדתניא ר' יוסי בר יהודא [אומר] שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם [בערב שבת] מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחנו ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשב[ת] הבאה כך ומלאך רע אומר אמן בעל כרחו ואם לא מצא כך מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת הבאה כך ומלאך טוב אומר אמן בעל כרחו. וניהגנו לפרוס שתי מפות, כדפרישית בסדר ערבי פסחים. אמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר רבי חנינה לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית, מלוגמא חמין בערב שבת. ר' אבהו עבדין ליה באפוקי שבתא עגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא כי גדל אבימי בריה אמר ליה מה לך לאפסודי כולי האי נשבק [כולייאתא] שבקוה ואתא אריה ואכלה.
